לקבלת עדכונים מלאו את המייל שלכם:

    סגור
    מתמחים
    סטודנטים למשפטים
    שוק המשפט הישראלי

    50 גוונים של אפור – המתמחה שלא רצה להיות עו"ד (חלק א')

    אנונימי/ת
    08.02.2018 זמן קריאה: 6 דקות

    זה לא שלא רציתי לעשות התמחות.

    אחרי שחזרתי מהטיול-של-אחרי-צבא לדרום אמריקה (וקינחתי בקצת מקסיקו, בשביל הנשמה) ועברתי לגור בתל אביב, ידעתי שאני רוצה ללמוד משפטים. באופן אישי אני יותר מתחבר לעולם העסקי מאשר לעולם המשפטי, כנראה בשל העובדה שכל חיי גדלתי בצל העסק המשפחתי, אבל אין מה להגיד – רציתי ללמוד משפטים. התעניינתי בעיתונות ובשוק, נהניתי מתכניות טלוויזיה משפטיות, והאמת? חשבתי שזה די מתאים לי.

    אז הלכתי ללמוד משפטים באוניברסיטה. הכרתי אנשים נפלאים והלימודים עניינו אותי מאוד, בעיקר הקורסים העוסקים בענפים השונים של דיני התאגידים. הרי בסופו של דבר ממשל תאגידי, שיקול הדעת העסקי ותום לב במשא ומתן הם נושאים שנועדו להסביר לנו, הסטודנטים, איך צריך לעשות ביזנס. כסטודנט מתעניין וסקרן צלחתי את לימודיי בציונים טובים, והתקבלתי להתמחות במחלקה המסחרית של משרד עו"ד תל אביבי. לא משרד טופ 5, אבל באמת אחלה של משרד.

    העניין הוא, שכשהתחלתי את ההתמחות, התחלתי להבין שהפרקטיקה המשפטית היא לא ממש כמו שדמיינתי אותה – לא כמו בלימודים ובטח לא כמו בסדרות שהוקרתי כל כך. השגרה היומיומית במשרד עו"ד היא, איך לומר, אפורה. חלק מהדברים אפורים יותר, חלק אפורים פחות, וישנם אף דברים מאתגרים ומרגשים מדי פעם. אבל בסך הכל – אפור.

    לפני שאמשיך ואפרט, חשוב לומר – מדובר בהשקפה אישית שלי. המקצוע הוא מורכב ומאתגר, אשר העוסקים בו הם לעיתים קרובות אנשים מבריקים, שנותנים את הנשמה כדי לספק את מיטב התוצאות שאנחנו בדרך כלל קוראים עליהן בעיתונים לאחר מכן. פוסט זה מתאר את התהליך שעברתי על מנת להבין שאני פחות מתאים למקצוע, ויותר מעדיף להתפתח בעולם העסקי.

    המקצוע

    הבעיה שלי התחילה בבסיס, במקצוע עצמו, מהותו של עורך הדין עצמה. סדרות הטלוויזיה והסרטים מקפידים להראות לנו מה שאנחנו רוצים ואוהבים לראות – החקירות והדיונים המסעירים בבית המשפט, הליכי משא ומתן מסמרי שיער ומורטי שפמים אל מול עורך הדין השמנוני והמקריח בצד השני של העסקה, וכוסות ויסקי בשעת לילה מאוחרת עם הלקוח בבר פינתי אפל שרק אתם מכירים.

    חשוב מאוד להבין, שהעוסקים במקצוע עריכת הדין מבלים כ-90% מזמנם בישיבה מאחורי שולחן כתיבה אל מול מסך מחשב. יכולת ריכוז מדהימה, שליטה חסרת תקדים במוצרי Microsoft Office וחסינות המוגדרת בספרות המקצועית כ"נס רפואי" מפני פצעי לחץ הן רק חלק מהתכונות הנדרשות מעו"ד ממוצע, בעיקר כזה המתמחה בתחום המסחרי.

    לא הייתי אומר שאני היפראקטיבי, אבל הישיבה הממושכת במקום הייתה אחד האלמנטים הקשים ביותר עבורי במהלך ההתמחות, ואפילו התחלתי לעשן כדי שתהיה לי סיבה לצאת לסיבוב פעם בשעתיים.

    מעבר להתנוונות השרירים כאמור לעיל, הבנתי עם הזמן שאני חש חוסר סיפוק מאופי העבודה. אסביר. בשלב מסוים הורשיתי, ייתכן שמתוך רחמים וכתוצאה ונדנודים בלתי פוסקים מצדי, להצטרף אל הבוס שלי לפגישות עם לקוחות. הרגשתי שראיתי את דמות עורך הדין בשיאה, ממש הרווי ספקטר סטייל. הוא נתפס בעיניי לקוחותיו כסמכות מקצועית מן המעלה הראשונה, כמעט כל השאלות הופנו אליו, הוא ייעץ ואמר את האמת כמו שהיא, העלה בעיה אך לא הרבה לפני שהציע פתרון יצירתי.

    הבעיה הייתה שגם אז, אפילו אז, לא יכולתי שלא להעדיף את כיסאם של הלקוחות, אשר עושים את הדברים בשביל עצמם ומקדמים את תכניותיהם שלהם, על פני כיסאו של עורך הדין שתפקידו הוא לקדם תכניותיהם של אחרים. אנחנו נקבל החלטה, אתה תגיד לנו איך לגרום לזה לקרות. נשתרשה בתוכי ההבנה שאני מעדיף, לפחות בתחילת דרכי, לפעול לקידום מטרותיי שלי לפני שאני פועל לקידום מטרותיהם של אחרים.

    משחקי השף

    כי משחקי הכס זה מגניב, אבל משחקי השף זה סתמי. עוד בטרם סיימתי את לימודיי, הכינו אותי לכך שבמשרדי עו"ד עלולה לעיתים לשרור אווירה של מה שמכונה בעגה העממית "פוליטיקה משרדית". בעיני רוחי תיארתי לעצמי משחקי כוח מתוחכמים ואלגנטיים תחת מעטה מחויך בין שותפים בכירים ורבי עוצמה, אשר מפלסים דרכם אל עבר הכתר, המתבטא בתפקידי ניהול מתקדמים או בהוספת שם משפחתם לפני המילה "ושות'".

    נוכחתי לדעת כי אותה פוליטיקה משחקת תפקיד לא פחות מהותי בהווייתם המקצועית של בעלי תפקידים זוטרים בהרבה. התוודעתי למספר עורכי דין בטווח השנים 1-3 הנוטים לרדות במתמחים, לתפוס אותם 'בקטנות' ולעיתים אף להפיל עליהם אחריות במקרים של טעויות. כמתמחה שבשלב מסוים החליט שאינו רוצה להישאר במקצוע, לא הצלחתי להבין מדוע אני נאלץ להיות חלק מהתופעה.

    בניגוד למה שחשבתי בהתחלה, דווקא עורכי הדין הוותיקים והמשופשפים, אשר היו בטוחים בעצמם וידעו מה הם שווים, הפגינו התנהגות הרבה פחות פוליטית מאשר עורכי הדין הצעירים שכנראה חשו חרדים למקומם. למען הסר ספק אבהיר שמדובר במקרים בודדים, וחלק מעורכי הדין הצעירים היו לי לידידי נפש קרובים שרצו בטובתם המוחלטת של כל הסובבים אותם, לרבות המתמחים, ועמדו לרשותם בכל עת.

     

    עד כאן החלק הראשון בפוסט שמספר, ברוח הומוריסטית ומעט מוגזמת (אבל רק מעט), מדוע שיניתי את דעתי במהלך ההתמחות בנוגע לפיתוח קריירה במקצוע עריכת הדין.

     

    חברת קידום אתרים באינטרנט חברת קידום אתרים