"זה אתה?"
פגשתי את דפנה שמואלביץ' בבית קפה קטנטן בצפון הישן של תל אביב, ומיד כשזיהתה את קופסת הסיגריות שלי שוכבת על השולחן, מבלי שבכלל הספיקה להתיישב, העבירה אותנו לשולחן בחוץ. דפנה, כך אני עתיד לגלות בשעתיים הבאות, היא אדם שעושה. היא תזזיתית, היא אנרגטית, והיא מסוג האנשים שמקבלים החלטות בזמן שהאחרים עוד מעבדים את הנתונים שסביבם. אחרי שפניתי אליה החלטתי שהדרך הנכונה ביותר להוציא מהראיון את הדברים כמו שהם היא לתת לה להוביל אותו, אבל כבר בתחילתו הבנתי שאני בסך הכל עוד קורבן לאשליית הבחירה של בני האדם. זה היה קורה בכל מקרה.
אבל זה לא באמת מפתיע; בכל זאת, מדובר באישה העומדת בראשו של אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בישראל בתחום דיני העבודה. רובין-שמואלביץ', המונה כיום 31 עורכי דין, מתוכם עשרה שותפים, מייצג במשך שני העשורים האחרונים את גדולי הגופים במשק ולוקח חלק בהליכים המתוקשרים ביותר שעברו על מרקע הטלוויזיה בסלון של כולנו.
"אני לא עורכת הדין הטיפוסית", היא אומרת כאילו לא עשיתי את שיעורי הבית שלי לפני הפגישה ואני לא יודע שהיא בליינית קבועה בבלוק. "לא חיה את אורח החיים הנורמטיבי. המוטו שלי הוא שבחיים אנשים לא זוכרים את הלילות שבהם ישנו טוב, אלא את הלילות המעניינים. ככה אני מנהלת גם את העבודה במשרד וגם את חיי האישיים."
מה זאת אומרת?
"זאת אומרת שבגילי לא כל כך אכפת לי מה יגידו עליי ומה יחשבו עליי. אני מעדיפה כמובן דעות חיוביות, אבל גם מתמודדת עם הרבה ביקורות וחיה עם זה לגמרי בשלום. מה שחשוב לי הוא להיות מאושרת, ושדברים יקרו בצורה שתגרום לי להרגיש טוב. אני לא מאמינה במילה 'לזרום', אני אפילו שונאת אותה, כי היא מעידה בעיניי על פסיביות ואני מאמינה בליזום, בלעשות. לי עצמי יש רגעים כאלה ובחופשות אני יותר זורמת, אבל ביום יום אני מעדיפה להפעיל, להניע תהליכים."
וחוץ מבחופשות?
"זה דווקא משעשע, כי דוגמא טובה לנושא שבו כן זרמתי היא העיסוק בדיני עבודה. כשסיימתי באוניברסיטה כל החברים שלי רצו לחפש התמחות ודווקא אני לא. התחלתי את ההתמחות שלי חצי שנה מאוחר יותר ולא הייתי לגמרי סגורה לגבי מה אני רוצה לעשות. לא רקדתי בגיל 3 על מדרגות הביטוח הלאומי ולא רציתי דיני עבודה יותר משרציתי דברים אחרים, אבל צירוף נסיבות מקרי שלח אותי לתחום הזה והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף."
את אומרת שתמיד שואלים אותך למה אין לך ילדים. זו הייתה זרימה או החלטה?
"לא רק למה אין לי ילדים, אלא האם זה בגלל שבחרתי בקריירה על פני הורות. אני תמיד עונה שזה לא נכון, ואין לי בכלל 'אנטי' נגד הורות, למרות שזה אף פעם לא בער בעצמותיי. הגישה שלי לנושא ההורות הייתה שאם יצא אז בסדר, ואם לא יצא – גם בסדר. אחרי שהתחתנתי בגיל 33 (שגם את זה לא תכננתי, אגב) ולא היה לי טוב, התגרשתי. לקחתי יוזמה. השארתי את נושא ההורות ליד המקרה, וזה לא קרה. אבל, החלטתי שאם כבר אין לי ילדים – ניתן עבודה במשרד. לפעמים נקלעים למצב מסוים וצריך ללמוד להשלים עם הדברים ולא להילחם בהם, ואני לא מוכנה לנהל מלחמה בשם המלחמה. אני בוחרת טוב טוב את המלחמות שלי, ותמיד חושבת מה אני יכולה לעשות."
"מבחינת העסק", אמרה כששפשפתי את אצבעותיי אלו באלו בסימן של 'בואי נדבר קצת ביזנס', "לא חשבתי שאמצא את עצמי במשרד עם למעלה מ-30 עורכי דין ובמיצוב שלו כיום. פתחתי את המשרד אחרי 5 שנים כשכירה אחרי שהכרתי היטב את תחום דיני העבודה, והרגשתי שקיבלתי את כל מה שאפשר מהמאמנים שלי בזמנו, חיים ברנזון וגדעון הולין ז"ל." ראיתי את המבט מתחת למשקפי המעצבים שלה, ומחקתי בדממה את השאלה לגבי המודל לחיקוי שלה בתחילת הקריירה מרשימת השאלות שהכנתי.
"זוכרת יום שישי אצל ההורים לפני שפתחתי את המשרד, ואמרתי להם שאני עוזבת. אמא שלי שאלה למה דווקא עכשיו כשיש לי כזה ג'וב טוב וכאלה בוסים נהדרים, אבל אבא שלי אמר שלדעתו זה נהדר. אני בעיקר הרגשתי שאני כבר פחות מעוניינת לקבל הוראות מאחרים ובשלה לעצמאות. גדעון (רובין) עבד איתי אצל ברנזון, וכשהוא הצטרף אליי אחרי שנה ביקשנו את ברכתו של ברנזון. לא רק שהוא בירך, אלא גם העביר אלינו לקוחות."
איך זה היה באמת, לפתוח משרד משלך? איך עושים את המעבר הזה?
"ההתחלה לא פשוטה. אין הרבה עבודה ואין וודאות לגבי העתיד, אבל בעריכת דין צריך לעבוד בשיטה של לבנות לעצמך שם. קנינו רהיטים במכירה פומבית, לא היה לנו איך לשלם משכורות, וכל מה שהיה בידינו הייתה הידיעה שאנחנו טובים ומסוגלים, וקצת עזרה מאחרים. היה לי חבר טוב, עורך דין שהכרתי בתחרות ברידג', שהציע לתת לי הלוואה. 'יש לך 3 שנים להחזיר לי, וכמו שאני מכיר אותך את תחזירי לפני'. תוך שנה וחצי החזרתי לו את הכל."
דפנה מחייכת ולוקחת בטעות שלוק מהקפה שלי. "תשמע, זה לא צחוק. אתה עובר ממשרד גדול ומלקוחות גדולים למקום חדש ותיקים קטנים. תחשוב איך זה, כשאתה מופיע פעם ראשונה בארצי (בית הדין הארצי לעבודה) ואף אחד לא מכיר אותך, לא עושה לך כבוד, זה בוסט, זה טירוף. ההופעה הראשונה שלי הייתה בארצי, וגם זכינו בתיק, וזה נותן לך את הכוח להמשיך. הרבה לקיחת סיכונים ופיזור אחריות, אבל אם אתה מוכן לקבל על עצמך תיקים שגדולים עליך, עשית את זה. אתגרת את עצמך. שכרנו משרד של 4 חדרים בהרצליה פיתוח, ומאז לא זזנו משם, וכל כמה שנים לקחנו עוד שטח. היום כל הקומה שלנו. בעיניי החכמה היא לקחת ולהשאיר את האנשים הכי מתאימים למשרד, ברמה המקצועית והאישית, וזה בדיוק מה שעשינו. צמחנו עם האנשים שחיו את הדנ"א של המשרד ושהבינו את הראש שלנו. ככה גדלנו וגדלנו."
החיבור האישי של העובדים למשרד בא לביטוי בפועל בעבודה?
"אני חושבת שהכבוד וההדדיות בין העובדים באים לביטוי כל הזמן בעבודה, והם כולם חברים מאוד טובים שמבלים יחד עם משפחותיהם ויוצאים לטיולים משותפים בחו"ל. כל שנתיים המשרד יוצא לטיול בחו"ל (שותפים, עורכי דין, מתמחים ומזכירות, וגם הנהג של המשרד מוזמן) ובשנה שלא יוצאים לחו"ל נוסעים ביחד לכנס באילת (בלי בני זוג – בשביל הגיבוש). מעבר לזה האנשים במשרד יוזמים בעצמם פעילויות, הבנים למשל יוצאים כל כמה חודשים לטיולי בנים. כמובן שמדובר בעסק שמתנהל וצריך להיות רווחי, אבל אנחנו לא כאן רק בשביל לעשות כסף. אנחנו כאן כדי לנצח ביחד. אף פעם לא היינו כאלה שבודקים את עצמנו לפי מתי נדלק ונסגר האור במשרד, וגם היה לנו חשוב מאוד לשמור על חיי הפנאי של העובדים."
אני מבין את הסטייט-אוף-מיינד שלה ושהחיבור בין העובדים הוא הקלף המנצח מבחינתה. "כשאתה עובד בסביבה כזו ומגיעים צווי מניעה או זמנים קשים בעבודה, יש תחושה של ביחד, שיש לך גב."
ומה ברמה המקצועית? למה דווקא דיני עבודה?
"דיני עבודה נחשב לתחום אפור, מן גטו משפטי, כי מערכת דיני העבודה ובתי הדין לעבודה היא נפרדת, אלא אם אתה מגיע לבג"צ. לדעתי מדובר בטעות גדולה להסתכל על התחום ככה. מדובר בתחום עם הרבה מאוד ליטיגציה, אקשן ואמוציות. הסכסוכים הקיבוציים הם כל כך טעונים, כל כך מתוקשרים. תראה את השביתה בנמל אשדוד" היא סופרת על אצבעותיה, "חברת החשמל, רכבת ישראל. בחייך, הסכסוכים האלה אפילו מופיעים בארץ נהדרת. עבדת קשה והופעת בצו מניעה, ושעה מאוחר יותר אתה רואה בחדשות שהרכבת חוזרת לפעול, בגלל עבודה שלך. זה פשוט מרתק.
הדבר השני הוא שאתה מנהל פה הרבה יותר מאשר תיק משפטי. אתה שותף לבניית אסטרטגיה שלמה, במסגרת מאבק שהוא לעיתים קרובות אידיאולוגי, ומדובר בעבודה מול הלקוח שהיא סוג של שיתוף פעולה נדיר. לכל סכסוך יש השפעה גדולה, ואתה שותף לשרטוט דמותו העתידית של מקום העבודה. קח לדוגמא את המתמחים שלי, שכל כך נהנים מהעבודה הזו. יש טונות של דברים לעשות בכל תיק – יושבים להכין עדים, כתבי טענות, יוצאים לשעות על גבי שעות של דיונים. לא יושבים במשרד וסופרים זבובים, אתה מקבל את האדרנלין שלך.
הדבר האחרון, שאותו אני גם אומרת תמיד לסטודנטים שלי בשיעור הראשון בקורס החובה שלהם, הוא הסיבה שבגללה חשוב לדעת דיני עבודה. אדם קונה דירה פעם או פעמיים בחיים, מתחתן פעם או פעמיים בחיים או עושה את עסקת חייו פעם או פעמיים בחיים. לעבודה – הוא הולך כל יום."
את רואה תשוקה שכזו גם בעובדי דור ה-Y? כל כך הרבה שמענו על תופעת המילניאלס, ילדי שנות המילניום אם תרצי, שחיים בקופצנות ומאבדים עניין.
"כן, אבל המגוון היום גדול יותר. אני רואה את דור המילניאלס ויש הרבה מאוד דברים שאני מעריכה, את השליטה בטכנולוגיה לדוגמא. עם זאת אני חושבת שיש פה הרבה עניין של חינוך ולא הכל נמצא בגוגל. מדי פעם צריך לקום מהכיסא וללכת לספריה. אני אומרת את זה גם למתמחים שלי, שמדי פעם צריך גם לדפדף ולא רק לרפרש. אין לי בעיה עם נהנתנות ורצון לתת מקום לחיים האישיים מחוץ למשרד, זו גם תפיסת העולם שלי, אבל אצלי אין דבר כזה עצלנות. אין לי בעיה שעובד יצא מהמשרד מוקדם או יעבוד מהבית, אבל גם אז אני דורשת את התוצרת הכי טובה שיש. אני פרפקציוניסטית ואנשים יכולים לא לחבב אותי בגלל זה, אבל הם יודעים שאני תמיד אגיע מוכנה. לפעמים מסמך יעבור דרכי 6 פעמים עד שייצא ללקוח, אבל ככה לומדים יותר. חוץ מזה, זה הגיל – אם לא תתן עכשיו, כשאתה צעיר, אז מתי תתן?
תהליך היצירה הוא מאוד אישי בעיניי. יש אנשים שלא קמים מהכיסא, יש אנשים שמנשנשים כל היום ויש אנשים שעושים דברים אחרים. העיקר הוא מה אתה יכול להוציא. לגבי הקופצנות של הדור הצעיר של היום – אם זה מה ששומר לכם את המחשבה חדה, לכו על זה. אבל תביאו תוצאות."
יוצא לך לפגוש את העולם האישי שלך בעבודה?
"אני נורא אוהבת שהתחביבים והעבודה מתחברים. הנה לך דוגמא", היא דופקת ביד פתוחה על השולחן ונשענת קדימה, "אני מאוד אוהבת ספורט, וקראתי בזמנו מאמר ביקורת על כך ששחקני כדורסל מתלוננים על כמות השחקנים הזרים בליגה. לקחתי את זה פרו בונו, והיה סכסוך סופר מתוקשר, שהיה כל הזמן במדורי הספורט. כמובן שגם מדובר בתחום שנשלט ע"י גברים, וכאשר הגענו לשם 4 בנות, שאלו אותי 'מה שלומך, מיידלע?'. הסוף של הסיפור היה שהצלחנו לצמצם את מכסת הזרים עד כדי כך שבעקבות ההחלטה, מכבי ת"א שחררה את ניקולה וויצ'יץ'. שמעון מזרחי אומר לי עד היום שבגללי מכבי הפסידה את האליפות.
נושא הספורט מאוד קרוב ללבי, וזה התחום היחידי שבו אני מייצגת עובדים. היום כשאני מרצה אני מדברת על המאבק של קולין קופרניק, שחקן ליגת ה-NFL שהחליט שהוא יושב בשירת ההמנון האמריקאי במחאה על יחסה של המשטרה לשחורים. טראמפ אמר שהשחקנים האלה מרוויחים מיליונים אז איך הם בכלל מעיזים, והאמירה רק חיזקה את התופעה. לדעתי זה לגיטימי לגמרי בשם זכות המחאה וזה יופי של מאבק – הוא מעורר מודעות ציבורית ענקית, אבל לא גורם לנזק."
מה לדעתך הופך עורך דין לעורך דין טוב?
"עורך דין טוב חייב לדעת להתנסח, בעל פה ובכתב. המון עבודת הכנה – אין קיצורי דרך, אם תאלתר ולא תבוא מוכן אתה תיפול. הכנה מקדימה איכותית מקנה לך יתרון אדיר, גם אם לפעמים היא עולה על הצורך. חשובה מאוד יכולת לעמוד בלחצים – נותנים לך תיק שהוא הדבר החשוב ביותר בחייו של הלקוח והפסד לא בא בחשבון. מחשבה יצירתית היא ערך מוסף גדול בעיניי, ואני חושבת שאסור להיות מקובע. יכולת הסתגלות ומציאת פתרונות. ביטחון עצמי וכריזמה אף פעם לא הזיקו, וגם הופעה חשובה בעיניי. לקוח שמגיע אליו עורך דין מתוקתק ומוקפד, יודע שהתיק שלו יטופל במלוא הרצינות."
נשמע קליל בסך הכל. עוד משהו?
"תהיה בנאדם, כי זה יחזור אליך תמיד. אני יכולה להיות תובענית, אבל אם האנשים שלי צריכים עזרה אני שם בשבילם. הם האנשים שלי."
איזה מסר היית רוצה להעביר למי שעומד בתחילת דרכו בשוק? מועמדים, מתמחים ועורכי דין צעירים?
אתם חייבים לאהוב את מה שאתם עושים, כי זה מה שאתם הולכים לעשות הרבה זמן. אם אתם לא שלמים עם זה תחליפו כיוון, כי זה בדיוק השלב לעשות את זה. תעבדו עם תחושות בטן, לאהוב את מה שאתה עושה זה משהו שאתה מרגיש, ואם אתה מרגיש משועמם אתה לא במקום הנכון. אל תפחדו לתקן טעויות או איך זה ייראה בקורות החיים. כשאדם בתחילת דרכו נמצא בתזוזה אף אחד לא ירים גבה, זה לא שאתם מחליפים מקום עבודה כל חצי שנה בגיל 40 וזה נראה לא רציני. תחפשו בין האנשים במשרד את האדם שאתם הכי מתחברים אליו, והוא יוכל להעניק לכם כיוון. אם מישהו יכול לסייע לכם מניסיונו, אין סיבה שתעברו את הכל מחדש בעצמכם. תהיו חלק מהמערכת אבל אל תתנו לזה לבוא על חשבון דעתכם – אל תשכחו שבמקצוע משלמים לכם כדי לחשוב, ולא כדי להתבייש. תהיו חוצפנים לפעמים, תדרשו עבודה שמעניינת אתכם – ולא יסמנים. את הביישנות תשאירו בבית."
///////////
דפנה שמואלביץ' היא שותפה מייסדת במשרד רובין שמואלביץ, העוסק בדיני עבודה קיבוציים ואישיים.
